מפגש שביעי- קולות מן המזרח
- 5 ביוני
- זמן קריאה 2 דקות
המוזיקה המערבית המודרנית בנויה ברובה על שני סולמות- מז'ורי ומינורי. רבים יזהו את הסולם המז'ורי כ"שמח" ואת הסולם המינורי כ "עצוב"
זוהי כמובן חלוקה גולמית מאד, שלא ממצה את כל האפשרויות הטמונות במוזיקה ובהלחנה ובגוונים הרגשיים של ההרמוניות השונות. בעולם המערבי העתיק היו קיימות אפשרויות נוספות- "מודוסים" שהיוו בסיס לשירה הקדומה, ובעולם המזרחי מתקיימות עד היום אפשרויות כמו- "מקאמים" בצפון אפריקה, "ראגות" בהודו, ועוד. לכל "סולם" גוון משלו, אליו משוייכים רגשות, שעות יממה, עונות שנה, לחלקם מיוחסות יכולות ריפוי. כך למשל הראגה bupali המקבילה לסולם הפנטטוני, מתאימה לפי המסורת ההודית לשירה אחרי השקיעה ומיוחסים לה רגשות של שלווה ורוגע, כנראה מאחר ואין בה "מתח הרמוני" השואף לפיתרון. הראגה "yaman" ההודית מתאימה לתחילת הערב, ונתפסת כאצילית וכרוחנית. המאקם "חיג'אז" במסורת המזרחית מיוחס ליהודים. צליליו הם דו – רה במול – מי – פה – סול – לה במול – סי – דו והוא מקביל למודוס המערבי- יהודי "אהבה רבה", וכן הלאה
במפגש השביעי אילתרנו על סולמות שאינם מערביים. התחלנו עם מקאם החיג'אז, ואילתרנו מחרוזת שירים הבנוייים- פחות או יותר- על צליליו. התחלנו ב"אדון הסליחות", המשכנו ל"אגדלך" ומשם קפצנו מערבה למוזיקה החסידית "רחמנא", ולישראל ל"הבה נגילה", ואז המשכתי לנגן את ההרמוניה והקצב, וכל אחת בתורה אילתרה וסילסלה על ההרמוניה הגיג'אזית. איזה כיף היה!
משם עברנו למקאם הפנטטוני, המינורי דווקא, לימדתי את הביצוע המקסים ל"לא אירא רע" של להקת "רבע לאפריקה" , ועל הפזמון החוזר "כי אתה עימדי" כל אחת אילתרה בתורה מילים ומנגינה.
כל זה היה חימום בלבד, אולם החימום נשא משמעות סמלית וגם איפשר חוויה טיפולית. מבחינה סימלית, ההיפתחות לסולמות המיוחדים ייצגה את היכולת המתפתחת של הקבוצה להתענגות על צלילים שמגיעים מרחוק ומרגישים קרוב מאד. מבחינה טיפולית, האומץ לאלתר על סולם, לשיר מול כולן, כמו גם עצם היכולת לברור צלילים מתוך מבחר מצומצם ולטוות מהם סיפור מוזיקלי, היו משחררים ומיטיבים.
כעת הקבוצה כבר בשלה ונמצאת בשלב של עבודה. אחרי כל השירה הזו, שאלתי את החברות מי רוצה להביא משהו, לחלוק, לבקש, לקבל מהקבוצה מענה מוזיקלי.
לא אוכל לתאר כאן את העבודה עצמה, אשתף רק שחברות סיפרו על געגועים, קשיים, מתחים, עצב, כמיהה והקבוצה נענתה בחמימות מוזיקלית, לזו שרו שיר, לזו אילתרו טקסט, לזו הדהדו את קולה שהיא חשבה בטעות שאיש לא שומע. אני הייתי צריכה רק לתת כיוון קל, והשאר נעשה מעצמו. את חלק מהמענים של הקבוצה הקלטנו, נוצרו שירים יפהפיים ואישיים, שלחנו את ההקלטות בקבוצה, שיש בה כבר לקט מוזיקלי פנימי.
כך היה בשתי הקבוצות. אפשר לומר שרוויתי נחת
נותרו לנו שני מפגשים בלבד. כמה חבל, אולי הייתי צריכה לדחוף את הקבוצה לשלב העבודה מוקדם יותר, אבל כך התגלגלו הדברים בצורתם הטבעית, ובשבוע הבא כבר נצטרך לעבוד על הפרידה.
תגובות