מפגש שלישי- מישהו שומע אותי?

לפרק זה אני מצרפת, לצד הדברים שכותבת אורטל, גם את כתיבתה של ענבר. אורטל וענבר משתתפות בשתי קבוצות שונות העוברות את אותה סדנה, אך חוויותיהן שונות זו מזו ומשקפות פנים מגוונות של התהליך הקבוצתי. אני מלאת תודה על נכונותן לשתף בעולמן הפנימי ובחוויותיהן האישיות, שיתוף המאפשר העמקה בהבנת התהליכים שהמוזיקה, השירה והקבוצה עשויות לאפשר.

במדף הספרות המקצועית בביתי, לצד ספריהם של פרויד, ויניקוט, ביון, אוגדן, מיטשל וממשיכיהם בישראל, אסופות מאמרים בגישות דינמיות שונות, ולצד ספרות העוסקת בטיפול באומנויות, מונח גם ספרו של פול ניוהם על טיפול בקול, סיפרו של גימבל על ריפוי באמצעות קול, צבע וצורה וספרו של מתיתיהו גלזרסון על צלילים בקבלה. אילו ספרים שנכתבים מתוך תרבות אחרת, רוחנית, לא אמפירית, לא שיטתית. זו תרבות שיש בה סכנה של שרירותיות ושל שיגעון. יחד עם זאת, יש בה אור. לפני שנים רבות השתתפתי בסדנת ריפוי בקול בפרדס חנה, המנחה הגדירה את עצמה כמכשפה טובה כמקובל בז'אנר. היא הייתה מנגנת לנו בדיג' ובקערה טיבטית, ומזמנת רוחות טובות על ידי הויבראציות שיצרו גלי הקול. לא יצאתי מהמפגשים מוארת, אצלי המחשבה הרפלקטיבית והמתארת תמיד חוסמת אפשרויות זורמות של תודעה. אבל כן העמקתי את המפגש עם הצליל האנושי, הקול שלי, והאופן בו אני פוגשת אותו, ובו פוגשים אותו האחרים. וחשתי בנוח בסביבה בה השיח הוא רוחני. באותן שנים בערך הקלטתי לראשונה שיר באולפן, תהליך הדיוק בהקלטה בעידן טרום תוספים דיגיטלים, והמפגש עם התוצר- לחן שלי, בקולי שלי- היו משמעותיים עבורי. בסדנה היום אנסה להעביר משהו מכל זה, אני סקרנית איך יתקבל.

אנחנו פותחות את המפגש בסריקת גוף, בודקות האם משהו מרגיש חסום או תקוע. הפעם, אל המקום החסום, אנחנו מבקשות לשלוח ויבראציות של קול אישי. כל אחת מוצאת את הטון בו הכי נכון עבורה להשתהות, והיא שרה אל תוך המקום הזה, ואז אנחנו עומדות במעגל ומבקשות שהקול שלנו ישמע גם בחוץ. אנחנו משליכות קול אל בור דמיוני שנמצא במרכז המעגל, מרחיבות את המעגל ומשליכות שוב, משליכות את הקול אל השמים- יההה, זו הזעקה מהשיר ללא שם אותו שרנו בשבוע שעבר. אנחנו משליכות קולות אחת אל השניה, תופסות ומוסרות הלאה, מוסיפות מחוות גוף מצחיקות, פנטומימיה! נעות במרחב ושרות לצלילי הניגון החדש, אחר כך עוצרות וכותבות ביומן המסע.

שתי הקבוצות מגיבות באופנים שונים לחלוטין למה שעברו. בקבוצה הראשונה תחושת רוממות רוח. נשים אומרות שהדהוד הצליל אל איזורים כואבים בגוף הביא להם ריפוי. הן מתפעלות מנוכחותו של הקול שלהן, ואיך הוא זורם אל הפנים ואל החוץ. אני שואלת את עצמי מה עובד פה, רטט הגוף, הרשות להשתהות, להיות ילדות, מעגל הקבוצה המחזיק, הרוחות הטובות? אני נזכרת פתאום בחלקו השני של שיר שכתבתי כשהאזנתי לקונצרט "שירים נמוכים" של עודד זהבי, שהתקיים למרות המלחמה, כשחטופים עדיין קבורים במנהרות, וקולה של זמרת האלט הדהד בדואט עם התראה שנשמעה בכל הטלפונים הסלולרים, ואני כתבתי:

כֵּיצַד יָשׁוּבוּ, אֵיזֶה צְלִיל יְהוֹד בִּשְׁאֵרִית הַגּוּף

הַמְּבַקֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ מָקוֹם זָעִיר

לְהִתְגַּדֵּר, מִגְדַּל הַשֵּׁן

בִּכְנַף פְּסַנְתֵּר

אבל בקבוצה השנייה עולים תכנים שונים לגמרי. חלק מהנשים נבוכות, חלקן מאויימות על סף חרדה, חלקן מתחברות וחוות ריפוי. מעגל השיתוף מתארך, מוצעת תמיכה ואמפתיה לאילו שהסתבכו. "את משמיעה גם את הקול שאני לא מעיזה להוציא", אומרת אישה אחת לחברתה שבכתה. הנשימות ורעידות הקול, מזכירות לחלקן ובצדק- התקפי חרדה, או סיטואציות אינטימיות שלא נוח לחוות בקבוצה. הישברות הנפש החרדה, או לחילופין- המוטענת בליבידו, גם היא טמונה בקול ובמסע האישי לריפוי. כל אחת פוגשת בתרגילים הקוליים באופן אחר, והמפגשים בקבוצה הזו נושאים אופי של קבוצה חברתית פסיכודינמית, בה המפגש עם השונות מעמיקה את המפגש עם הצדדים השונים בעצמי.

ובשתי הקבוצות, בחלק השני, אחרי תרגילי פיתוח קול וקצב, אנחנו שרות את הזמר הנוגה של רחל. אל מי היא שרה? מי מאהוביה, ואולי לאלוהים? ומה עשה לטקסט הלחן המוכר, ומה הלחן הנוסף? ואם נצליח לשיר בשני קולות, אולי נצליח לתקן את בדידותה של המשוררת, ולהפוך שיר סולו לדואט?

אנחנו חוזרות על השירה בקולות של "מילה טובה", ויש מין אווירה טובה, של מוזיקה טובה. הדפסתי גם את השיר "מישהו שומע אותי" אבל לא הגענו אליו, אז בינתיים הנחתי אותו ככותרת למפגש, בינתיים שמענו את עצמנו, האם בפגישות הבאות נצליח להשליך את הקולות אל מישהו שיקשיב?

בסיום המפגש, כותבת ענבר, ממשתתפות הסדנה הראשונה:

קול יכול הכל, לא סתם המילים האלה דומות. הקול שלי יכול לבטא את כל מה שקורה אצלי, כל מה שאני רוצה שיקרה אצלי וגם כל מה שלא. הוא מספר חלומות ופחדים, סיפורים ושקרים, תפילות ושירים. הוא בוכה וצוחק ונוהם, מתעצב בלשון ובשיניים ובחיך, מטפס למעלה וצולל, והוא שייך רק לי ואין עוד כזה. אך לפתע, דווקא כשהייתי צריכה להשמיע את הקול שלי במקום ובמרחב שנועד לזה, הקול היחיד שיצא ממני זו אנחה. שוב ושוב, פעם אחר פעם, אנחה אחר אנחה. מה יש בי שכל כך נאנח? מה עוצר אותי מלשיר ולנהום ולהריע כמו כולן? כי הקול שלי, כשאני משמיעה אותו באמת, כשהוא בא מבפנים, כשאני מאפשרת לו להשמע ומקשיבה לו, הוא יכול לבטא באמת אך ורק את מה שבאמת קורה בתוכי. ועם כל האנרגיה וההקשבה שהבאתי- זה מה שיצא. באותו רגע זכיתי רגע לעצור ולחשוב, להאנח ולהבין, מה הקול שלי ניסה לומר לי עכשיו. הוא לא נתן לי לברוח מהדברים שמתרוצצים בתוכי, לא נתן לי להמלט מהמציאות אל תוך המרחב השירתי והבטוח, ודרך קול האנחה שיצא נתתי דרור לכאב ולקושי, ויכלתי להתפנות באמת לזרום ולהתרחב- ולשיר.

ואילו אורטל, ממשתתפות הסדנה השנייה כותבת:

למפגש הגעתי בטוב, נינוחה, מחויכת. אחרי שבוע מחזק שעבר עליי.במעגל יפעת ביקשה להוציא קול ולחוש בויברציות. דרך כפות רגליי חשתי בתדרים זורמים אליי מכל עבר, מכל אישה שבמעגל.זה הרגיש לא טוב. מערכת העצבים שלי, העדינה, החשופה כל כך הועמסה בגירויים רבים מידי. ואז נתבקשנו להסתובב בחדר ולהשליך קולנו על חברתנו. רוב הבנות השליכו אנחה, בעודן סובבות בחדר. שוב החרדה מטפסת מלמטה. סתמתי את אוזניי. זה היה יותר מידי. כששרנו אחר כך ביחד בכיתי חזק. אבל הרגשתי טוב יותר.אני כבר לא מפחדת עכשיו.

לקריאת פרקים נוספים בבלוג

להרחבה:

סרט על רחל המשוררת https://www.youtube.com/watch?v=yxwtw9CNgFg