בפרק הקצר באופן מפתיע המוקדש לסיומי טיפול בספרו של ארווין יאלום "טיפול קבוצתי" (9 עמודים מתוך ספר בן 669 עמודים!) כותב יאלום: " הסיום צריך להיות ברור וממוקד.. ההתעמתות עם סיום הטיפול היא חוויה תחומה, התעמתות עם גבולות...אם הסיום מובן ומנוהל כהלכה, הוא עשוי להיות כוח חשוב בתהליך השינוי...". ואכן סיום המפגשים היה מונח כבר בראשיתם. תשעה מפגשים בלבד הוקצו למשתתפות על ידי מרכז חוסן. ידענו לאורך כל הדרך שהתהליך הקצר ייגמר חיש קל והתגובות לכך היו שונות מאחת לאחת. יש שהסוף המתקרב גרם

את המושג "ארוע מכונן" שמעתי בהרצאה של מי שהיה המדריך הראשון שלי בעבודתי כתרפיסטית במוזיקה, ד"ר מיקל בנד. ד"ר מיקל הסביר את המושג כמאורע הגורם לשינוי פרספקטיבה ולהתבוננות מחודשת על החיים. לטענתו, לאדם מבוגר יש בין 3-5 אירועים כאלה, הפרושים לאורך חייו, ודיון עליהם יכול לסייע בבניית מפת דרכים הנותנת כיוון ומשמעות לחיים. כשניסיתי לחשוב על אירועים מכוננים בחיי, כמעט כולם היו שירים- מולחנים, או כתובים. השיר של לאה גולדברג בלחן ובביצוע של אחינועם ניני "ניסיון" היה אחד כזה, המילים מצ

המוזיקה המערבית המודרנית בנויה ברובה על שני סולמות- מז'ורי ומינורי. רבים יזהו את הסולם המז'ורי כ"שמח" ואת הסולם המינורי כ "עצוב" זוהי כמובן חלוקה גולמית מאד, שלא ממצה את כל האפשרויות הטמונות במוזיקה ובהלחנה ובגוונים הרגשיים של ההרמוניות השונות. בעולם המערבי העתיק היו קיימות אפשרויות נוספות- "מודוסים" שהיוו בסיס לשירה הקדומה, ובעולם המזרחי מתקיימות עד היום אפשרויות כמו- "מקאמים" בצפון אפריקה, "ראגות" בהודו, ועוד. לכל "סולם" גוון משלו, אליו משוייכים רגשות, שעות יממה, עונות שנה,

כל היום מייללות האזעקות בצפון הארץ. מטחים מלבנון מגיעים עד לקריות. המתח מורגש גם בחריש השקטה. כל צליל, כל נפץ- מקפיץ אותנו. קשה להניח בצד את הטלפונים, קשה להתרכז. איזה שנים קשות. כמה אנחנו זקוקות למפגש הזה, לתנועה ולקצב ולצליל. אנחנו נעמדות במעגל ומשחררות את אברי הגוף, מניעות ומקפיצות, ותוך כדי זה, אני מבקשת מכל אחת לספר לנו מה הייתה רוצה לקבל היום מהקבוצה ומהמוזיקה, ומה יש ביכולתה לתת. ועולות תשובות כנות, על כוח, שירה, שמחה, הקשבה, חיבור ועוד. ואז אני אומרת שהיום נעסוק בגוף

מקובל לחשוב על יצירת שיר כעל תהליך מורכב הכולל כתיבה, הלחנה, ועיבוד. ואכן על מנת להגיע לתוצר מוקלט או מוצג, יש לעבור שלבים רבים של השקעה נפשית וגם כספית. אולם כאשר המטרה איננה תוצר אלא עצם היצירה, ניתן לפסוע בדרך האילתור החופשי. אילתור בשלביו הראשונים נוצר על בסיס ריתמי או הרמוני, ובהמשך, כשצוברים תעוזה, הוא נטול כל בסיס, יוצא ממעמקי הלב ונוסק אל המציאות החיה. במפגש החמישי של הקבוצה שלנו הלחנו שיר. התהליך התגלה כמשחרר בקבוצה אחת, וכמציף קונפליקט בקבוצה השנייה. ראשיתו של המפ

את השיר "מקום בתוכי" הכרתי כששרתי באנסמבל נשים בפרדס חנה. שרנו אז בעברית ובאנגלית שירי אהבה ושלום, יום אחד ערכנו הופעת רחוב במרכז המושבה, אנשים עברו ושאלו על מה המחאה שלנו, האם אנחנו בעד או נגד הרפורמה, בעד או נגד ביבי. ניסינו להסביר שאנחנו פשוט שרות כי טוב לשיר. וכי השירה מאפשרת לנו לשרוד בין המחאות והתנועות הטקטוניות של השנים הקשות האלה. בקבוצה היום עסקנו בשירה ובמקום בטוח. גישות רבות לטיפול בטראומה מדגישות את חשיבות הזיכרון החיובי, שנושא איתו דימוי עצמי חיובי, כמשאב חיוני,

לפרק זה אני מצרפת, לצד הדברים שכותבת אורטל, גם את כתיבתה של ענבר. אורטל וענבר משתתפות בשתי קבוצות שונות העוברות את אותה סדנה, אך חוויותיהן שונות זו מזו ומשקפות פנים מגוונות של התהליך הקבוצתי. אני מלאת תודה על נכונותן לשתף בעולמן הפנימי ובחוויותיהן האישיות, שיתוף המאפשר העמקה בהבנת התהליכים שהמוזיקה, השירה והקבוצה עשויות לאפשר. במדף הספרות המקצועית בביתי, לצד ספריהם של פרויד, ויניקוט, ביון, אוגדן, מיטשל וממשיכיהם בישראל, אסופות מאמרים בגישות דינמיות שונות, ולצד ספרות העוסקת בט

לפרק זה אני מצרפת קול נוסף, שילווה גם את הפרקים הבאים בבלוג: קולה של אורטל, שמשתתפת בסדנה ונענתה להזמנתי לשתף בחווייתה ולפרסם קטעים שכתבה במהלך המפגשים ובעקבותיהם. את דבריה אני משלבת לצד דבריי, כקו מלודי נוסף ביצירה, ההופך אותה לדואט, מרחיב ומעמיק את היכולת להתבונן בתהליכים ולהבין את משמעותם. קראתי במאמר של גילה סיני- מטפלת במוזיקה ותיקה שעוסקת בריפוי קולי- על תרגיל שעשתה. היא ביקשה מהמשתפים בקבוצה טיפולית לצייר את הקול שלהם בתחילת ובסיום המסע הטיפולי. החלטתי לעשות בהשראתה מ

סוף אפריל בחריש. עשר נשים, שונות אחת מהשנייה. צעירות, מבוגרות, דתיות, חילוניות, בעלות רקע מוזיקלי ונטולות כל רקע. אני פותחת את המפגש במין היכרות: כל אחת מתבקשת לומר את שמה, ולספר קצת מה היא שירה בשבילה. אני בוחרת לא לשאול על קושי, לא לבקש סיפורים אישיים, לא לרוץ מהר מידיי. הקבוצה קצרת מועד והימים קשים גם כך לכולם. במקום זה, אני בוחרת להתחיל בעבודה מוזיקלית ולתת לקירבה להיטוות מאליה, בקצב שלה. הנשים שמחות בשאלה הפתוחה. הן הן מדברות על שירה כעל בית, על עתיד, על תקווה. ועל תחוש

המלחמה השנייה עם איראן תפסה אותי בימים בהם הייתי עסוקה בשאלות פתוחות ובחיפוש מקום ודרך. האזעקה שפלשה אל שנת הבוקר ביום שבת גרמה ללב שלי לצנוח. שוב? וכמה זמן זה ייקח הפעם, וכמה אדוות של פגיעה יסומנו במרחב החברתי והקהילתי השביר גם כך בשנים האחרונות, ואיזה מחיר אשלם אני באופן אישי. חודש לפני שפרצה המלחמה הגשתי עבודת מחקר גדולה על הקשר בין פסיכואנליזה לבין יצירה מוזיקלית, הגשת העבודה הייתה יום חג עבורי, אבל מייד אחריה נפער בי חלל גדול, אחרי שנים של מוכוונות למחקר וליעדיו, לאן אקח