מפגש ראשון- צרות מתגבשות ליופי

סוף אפריל בחריש. עשר נשים, שונות אחת מהשנייה. צעירות, מבוגרות, דתיות, חילוניות, בעלות רקע מוזיקלי ונטולות כל רקע.

אני פותחת את המפגש בסבב, כל אחת מתבקשת לומר מה היא שירה בשבילה. הן מדברות על בית, על עתיד, על תקווה. ועל תחושות כי כל זה חסום כרגע. אני כל כך מזדהה.

אחר כך אני מסבירה. כדי לשיר, אני אומרת, אנחנו צריכות להפעיל שלשה איזורים בגוף. הראות ובית החזה, מיתרי הקול- שהם בכלל שרירים כמו שפתיים, וחלל הפנים שצריך להיות תיבת תהודה נקייה. כל האיזורים האלה, אני מסבירה, נחסמים בזמן של מתח נפשי. אנחנו מתהלכות שפופות, סגורות, לא נושמות, לא פלא שאנחנו לא מצליחות להשמיע את הקול שלנו. הן מהנהנות בהסכמה

אחר כך מתחילות בעבודה. מרפות את הכתפיים, נושמות אל בית החזה, נשימות מרגיעות, מעסות את שרירי הלסת, הפנים, מקישות בעדינות על הגולגולת. ברקע מוזיקה שקטה- piano meditahon מערסל.

אחר כך עומדות נושמות אל הבטן, משחררות אוויר ב ססס ומחוות עם היד תנועת נחש. משחררות ב ששש ומחוות תנועת ערסול של תינוק. משחררות אוויר ב צצצ ומחוות תנועה של אש. אני שמה ניגון יפה בקמנצ'ה וחליל ניי ואנחנו נעות בחלל, משמיעות את קולות הנשיפה ומחוות עם הידיים- תינוק, נחש, אש, וחוזר חלילה. אני מרגיעה שמשהו נפתח, והנשים מתבקשות לכתוב פסקה ראשונה ביומן המסע.

ואחר כך שרות. הֲיִי שְׁקֵטָה, עַכְשָׁו הַכֹּל בְּסֵדֶר, אֲפִלּוּ הַמַּחְנָק עוֹמֵד לְהִשְׁתַּחְרֵר. זֶה לֹא הַגֵּיהִנּוֹם וּבֶטַח לֹא גַּן עֵדֶן,זֶה הָעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ, וְאֵין עוֹלָם אַחֵר. אנחנו שרות ובוכות. שלוש מודולציות בסוף השיר, טוב שהתחלתי בדו מז'ור, קל לעלות לפה מז'ור, ואחר כך למי מז'ור. העליות האלה הן משהו משהו. אין מילים. יש דמעות לרוב. הנשים מספרות איפה השיר פוגש אותן. ואוהו איך הוא פוגש. גם אותי השיר הזה פוגש, והתביעה הצועקת להיות שקטה, היא מלאת ניגודיות מהסוג האהוב עליי, מלאת הדופי. והן מתייחסות לעולם הזה שאיננו גיהנום וגם לא גן עדן, כמה פיכחון צריך כדי להבין זאת, ולשושנה שפורחת מעפר והיא גם סמל לשכינה.

איך אתן, אני שואלת בסוף

יש הקלה, הן אומרות. ויש ציפור קטנה בלב

המוזיקה מתקן הארקה הן אומרות, ואנחנו אחרי הכל אנחנו שיר

לקריאת פרקים נוספים בבלוג