מפגש שני- דואט
- 3 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני 3 ימים
לפרק זה אני מצרפת קול נוסף, שילווה גם את הפרקים הבאים בבלוג: קולה של אורטל, שמשתתפת בסדנה ונענתה להזמנתי לשתף בחווייתה ולפרסם קטעים שכתבה במהלך המפגשים ובעקבותיהם.
את דבריה אני משלבת לצד דבריי, כקו מלודי נוסף ביצירה, ההופך אותה לדואט, מרחיב ומעמיק את היכולת להתבונן בתהליכים ולהבין את משמעותם.
קראתי במאמר של גילה סיני- מטפלת במוזיקה ותיקה שעוסקת בריפוי קולי- על תרגיל שעשתה. היא ביקשה מהמשתפים בקבוצה טיפולית לצייר את הקול שלהם בתחילת ובסיום המסע הטיפולי. החלטתי לעשות בהשראתה משהו דומה. ואחרי תרגילי ההרפייה, שנפתחו הפעם בסשן ארוך של מיינדפולנס, הצעתי לנשים לשלב ידיים מאחורי הראש, לשלוח רגלים קדימה, ולדמיין את הקול שלהן כחיה. אולי דוב, הצעתי, אולי נשר, אולי תולעת. ואם דוב, ביקשתי לדייק, האם הוא בשנת חורף? יצא לטרף? ואם הוא נשר- האם לבד? בלהקה? ואם תולעת- האם על פני הדשא או במעמקי האדמה? ואז הנשים יצאו לתנועה בחדר, ואת התנועה ליווה ניגון, והן הוזמנו להצטרף בשירה. לניגון הזה יש סיפור מצחיק או יפה, סיפור בן זמננו.
ערב לפני הסדנה, חיפשתי בכל רחבי הרשת מנגינה שמושרת על ידי אישה, והיא ללא מילים, ולא מצאתי. ואז נזכרתי שבעידן הבינה המלאכותית לא מחפשים אלא מייצרים. לקח לי בדיוק חצי דקה להלחין מנגינה פשוטה בפסנתר. העליתי אותה לאפליקציית suno המבוססת AI ונתתי הוראות עיבוד מדוייקות: זמרת אישה, טקסט- איי יי ייה, מתחיל עדין חוזר על עצמו ומתעצם בכל פעם, מסתיים בזמזמום. יצא לא רע, הבת שלי אמרה שאפילו יפה. קראתי ליצירה "ניגון אישה למוצאי שבת", ואחרי שנענו בתוך הניגון וגם שרנו את הלחן, כל אחת כתבה ביומן שלה באיזו חיה היא בחרה לייצג את הקול שלה ואיך היא מרגישה, ומה הייתה רוצה להעניק לה בעתיד.
על התרגיל הזה, אורטל כתבה:
כששמעתי את הקול שלי, דימיתי בראשי שאני איילה. חופשיה להתהלך במרחבים הפתוחים. כמו תמיד, בשנים האחרונות, החל זוחל הפחד פנימה. מחיות טורפות. המוזיקה עטפה אותי והעניקה לי בטחון. לא בטחון בקיום שלי - האם מפחיד או לא מפחיד לי כעת. אלא ביטחון בהגיון האלוקי של היקום. הצלילים נתנו הגיון
ואחר כך, אחר כך תירגלנו קצב, וזה היה מצחיק למחוא כפיים בארבע פעימות של תנועה, ואז בפעמה הראשונה והשלישית, ואז בשנייה וברביעית, ואחר כך, על גבי כל הקצב הזה ומחיאות הכפיים, אילתרנו גוספל קליל כזה, ומישהי אמרה שזה נשמע כמו שיר של תנועת נוער ואחרת אמרה שכמו נזירות באפריקה. ואני אמרתי שכך או כך מה שחשוב הוא שהצלחנו להיסנתכרן זו עם זו, בתקופה שהרצף כל כך נפגע, והסברתי קצת על המקצב שהוא כל כך חיוני בראשית החיים לעובר ולתינוק שאמא מנענעת בקצב אחיד, ובעצם ממשיך להיות צורך קיומי וגם מטאפורי לאורך כל חיינו. ונשים סיפרו על הילדים שמתגעגעים לאבא שבצבא, וסיפרו עליהן שלא מצליחות להשלים מלאכה או מחשבה פשוטה עד סופה, כי כל הזמן הכל מתפרק, ואמרו כמה טוב שהצלחנו להשיב איזו חוויה של תואם אל האפשרי.
ואז שרנו "שיר ללא שם". אחת היצירות היפות ביותר של שלום חנוך. שתי קבוצות השירה העניקו לשיר שתי פרשנויות. בקבוצה הראשונה התחזקה ההשערה שזה שיר שפונה אל אלוהים, שבא והולך, רצוא ושוב. הן שרו- יהההה דומייה סביב, וכיוונו אל הטרנסטנטי, הרוחני, הלא נודע. ובשנייה נתפס השיר כשיר זיכרון ועלו זכרונות ומראות קשים ממלחמות, מלוויות, מאזכרות, עלה הביצוע המרגש שהוקדש לשבוי אלון אהל. והן שרו יהההה, וייללו אייי, והדומייה, הדומיה.
ובשתי הקבוצות המשכנו לשיר מילה טובה, בשני קולות, כי ההרמוניה כל כך מיטיבה
על ראשיתו של המפגש הזה כתבה אורטל:
בתחילת המפגש אנו מתרווחות על הכיסא, כפות הרגליים נוגעות ברצפה ויפעת מבקשת שנתבונן, שנשאל את עצמנו מה שלומנו עכשיו. ברגע שאני שואלת את עצמי מה שלומי עולות בי דמעות. זה אפילו לא עצב אלא התרגשות. אני נרגשת לבדוק מה שלומי. זה מצחיק, כי אני יכולה לבדוק זאת בכל רגע אבל כנראה שוכחת. יותר מידי היסחי דעת. המפגש הקצר הזה בין התודעה ללב מרגש אותי, משל היו רחוקים ומתגעגעים והנה, בעקבות השאלה המתעוררת פנימה סוף סוף נפגשו.
ויפה כך גם לסיים.
להרחבה
סיני, גילה. ״מי אני בקולי?״ טיפול בקול להנכחת ה"עצמי" האותנטי. בתוך איים של סיפורים: נרטיבים אישיים ומקצועיים של מטפלות ומטפלים באמצעות אומנויות, בעריכת נורית דביר, 7. רעננה: מכון מופ"ת, 2020.
ליבליך, מתי. שבילי המיינדפולנס. רעננה: הוצאת ליבליך, 2020
https://www.kan.org.il/content/kan-news/culture/959853/ שיר ללא שם בהקדשה לאלון אהל
Malloch, Susan. “Mothers and Infants and Communicative Musicality.” In Communicative Musicality: Exploring the Basis of Human Companionship, edited by Susan Malloch and Colwyn Trevarthen, 29–57. Oxford: Oxford University Press, 2009.
תגובות