קבוצת שירה וטיפול בקול- הרעיון

המלחמה השנייה עם איראן תפסה אותי בימים בהם הייתי עסוקה בשאלות פתוחות ובחיפוש מקום ודרך.

האזעקה שפלשה אל שנת הבוקר ביום שבת גרמה ללב שלי לצנוח. שוב? וכמה זמן זה ייקח הפעם, וכמה אדוות של פגיעה יסומנו במרחב החברתי והקהילתי

השביר גם כך בשנים האחרונות, ואיזה מחיר אשלם אני באופן אישי. חודש לפני שפרצה המלחמה הגשתי עבודת מחקר גדולה על הקשר בין פסיכואנליזה לבין יצירה מוזיקלית, הגשת העבודה הייתה יום חג עבורי,

אבל מייד אחריה נפער בי חלל גדול, אחרי שנים של מוכוונות למחקר וליעדיו, לאן אקח עכשיו את הזמן ואת המחשבה. ובינתיים התמסרתי לעבודה עצמה, לטיפול הנפשי, ולחיפוש שלי אחרי הצעד הבא. והנה- שוב מלחמה. בקליניקה שלי אין מרחב מוגן, ומשמעות המלחמה המיידית ביותר היא ששוב עליי לעקור ולמצוא מקום בחריש הסמוכה, שם לכל בית יש ממ"ד, ושעוד קרקע נשמטת.

ביום ראשון כבר התקשרתי לתמימה, והצטרפתי לצוות אנשי הטיפול ששוכרים חדרים בקליניקה היפהפייה שלה בחריש. חלק מהמטופלים הגיעו וחלקם לא. חלק ממי שבאו, היו על הקצה. העבודה הטיפולית העלתה הילוך, חרדות, מילואים, אבדנים מלאו את החלל, ואני שלפתי מארגז הכלים שלי את כל מה שלמדתי בשנים האחרונות- EMDR, ACT, TFBT, ובעיקר את השיחה הדינמית ואת שימת הלב המדוקדקת לכל דקויות ההעברה והצרכים הראשוניים. דיברתי עם המטופלים, חיפשנו יחד תקווה, בעוד בתוכי הרגשתי שאני מאבדת אחיזה וצונחת עוד ועוד למקום מוכר במהותו אך זר בעוצמתו, של ייאוש, של עצב שאיננו תפקודי אלא פואטי, ריקנות כזו של הנפש. בשפה הקלינית קוראים לזה תגובה לדחק מתמשך, הדחק המתמשך פגע בי, כמו ברבים וטובים מסביבי, ידעתי שיש לי אחריות לעלות מתוכו, ולהושיט יד לאחרים.

אני לא יודעת איך הצלחתי להיזכר פתאום במוזיקה, במוזיקה שלי. אני מטפלת במוזיקה, ובכל זאת מאוימת על ידי הכלי הכי בסיסי עבורי, כל השנים, פוחדת שזה לא מספיק, לא עמוק, לא כן, לא לא

בקליניקה של תמימה יש סטודיו גדול, והיא מעבירה בו שיעורי פילאטיס וריפוי לנשים שסובלות מקשיים סביב המצב הבטחוני. הסתכלתי על פניהן המוארות של הנשים המתעמלות, ונזכרתי, בנס נזכרתי במוזיקה.

הצעתי למרכז חוסן הצעה- להעביר קבוצות של תרפיה במוזיקה, נעניתי בחיוב. איזה מזל. עכשיו אני צריכה לבנות את הקבוצה, להכין תכנית שיש בה גם נשימה, גם מוזיקה, גם שיחה. אני צריכה לשיר, לחשוב על שירים, אני צריכה לנגן בפסנתר, לנגן בגיטרה. איזה מזל. המוזיקה הי חבל עם דלי שמושלך אל קרקעית הבאר שלי, ומושה אותי משם.

כתבתי ראשי פרקים למרכז חוסן כדי לקבל אישור סופי. הכתיבה נעשתה מתוך חלימה, תהליך של היזכרות, במה שהוא הכי בסיסי בשבילי. אני מכירה את הלך הנפש הזה המהורהר שמעיד על היחלצות, ויש בו גם תפילה. נזכרתי בשיר ישן של אתי אנקרי, שחודש לאחרונה על ידי אביתר בנאי :

שִׁיר לִי פָּשׁוּט, כְּמוֹ הַיָּם, כְּמוֹ הָעֵץ, כְּמוֹ הָאֶבֶן

שִׁיר שִׁגֵּעַ בִּי נָקִי

שֶׁיִּשְׂרֹף אוֹתִי הַשֶּׁקֶט

שֶׁיִּבְלַע אוֹתִי אֲמִתִּי

שֶׁכָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ יַרְגִּישׁ אִתִּי.

שרתי לעצמי תוך כדי הליכה בשביל המקיף את היישוב שלי, הכלבה שלי כשכשה בזנב, וניסחתי את החלום החדש

הנה הדברים שכתבתי ושלחתי לחוסן.

והנה הפרסום שהעברתי בקבוצות הווטסאפ של חריש. להפתעתי, הייתה הרשמה רבה, ובשבוע שאחריי כבר התעתדו להפתח שתי קבוצות, בוקר וערב.

לקריאת פרקים נוספים בבלוג

להרחבה

Bruce S. McEwen, “Protective and Damaging Effects of Stress Mediators,” New England Journal of Medicine 338, no. 3 (1998): 171–179.

Rivas, Charalampos K. Analytical Music Therapy: Bringing Unconscious Alive. Fundamentals in Music Therapy (PSY345). Hellenic American University, Spring Term 2015.