כל היום מייללות האזעקות בצפון הארץ. מטחים מלבנון מגיעים עד לקריות. המתח מורגש גם בחריש השקטה. כל צליל, כל נפץ- מקפיץ אותנו. קשה להניח בצד את הטלפונים, קשה להתרכז. איזה שנים קשות. כמה אנחנו זקוקות למפגש הזה, לתנועה ולקצב ולצליל. אנחנו נעמדות במעגל ומשחררות את אברי הגוף, מניעות ומקפיצות, ותוך כדי זה, אני מבקשת מכל אחת לספר לנו מה הייתה רוצה לקבל היום מהקבוצה ומהמוזיקה, ומה יש ביכולתה לתת. ועולות תשובות כנות, על כוח, שירה, שמחה, הקשבה, חיבור ועוד. ואז אני אומרת שהיום נעסוק בגוף

מקובל לחשוב על יצירת שיר כעל תהליך מורכב הכולל כתיבה, הלחנה, ועיבוד. ואכן על מנת להגיע לתוצר מוקלט או מוצג, יש לעבור שלבים רבים של השקעה נפשית וגם כספית. אולם כאשר המטרה איננה תוצר אלא עצם היצירה, ניתן לפסוע בדרך האילתור החופשי. אילתור בשלביו הראשונים נוצר על בסיס ריתמי או הרמוני, ובהמשך, כשצוברים תעוזה, הוא נטול כל בסיס, יוצא ממעמקי הלב ונוסק אל המציאות החיה. במפגש החמישי של הקבוצה שלנו הלחנו שיר. התהליך התגלה כמשחרר בקבוצה אחת, וכמציף קונפליקט בקבוצה השנייה. ראשיתו של המפ

את השיר "מקום בתוכי" הכרתי כששרתי באנסמבל נשים בפרדס חנה. שרנו אז בעברית ובאנגלית שירי אהבה ושלום, יום אחד ערכנו הופעת רחוב במרכז המושבה, אנשים עברו ושאלו על מה המחאה שלנו, האם אנחנו בעד או נגד הרפורמה, בעד או נגד ביבי. ניסינו להסביר שאנחנו פשוט שרות כי טוב לשיר. וכי השירה מאפשרת לנו לשרוד בין המחאות והתנועות הטקטוניות של השנים הקשות האלה. בקבוצה היום עסקנו בשירה ובמקום בטוח. גישות רבות לטיפול בטראומה מדגישות את חשיבות הזיכרון החיובי, שנושא איתו דימוי עצמי חיובי, כמשאב חיוני,

לפרק זה אני מצרפת, לצד הדברים שכותבת אורטל, גם את כתיבתה של ענבר. אורטל וענבר משתתפות בשתי קבוצות שונות העוברות את אותה סדנה, אך חוויותיהן שונות זו מזו ומשקפות פנים מגוונות של התהליך הקבוצתי. אני מלאת תודה על נכונותן לשתף בעולמן הפנימי ובחוויותיהן האישיות, שיתוף המאפשר העמקה בהבנת התהליכים שהמוזיקה, השירה והקבוצה עשויות לאפשר. במדף הספרות המקצועית בביתי, לצד ספריהם של פרויד, ויניקוט, ביון, אוגדן, מיטשל וממשיכיהם בישראל, אסופות מאמרים בגישות דינמיות שונות, ולצד ספרות העוסקת בט

לפרק זה אני מצרפת קול נוסף, שילווה גם את הפרקים הבאים בבלוג: קולה של אורטל, שמשתתפת בסדנה ונענתה להזמנתי לשתף בחווייתה ולפרסם קטעים שכתבה במהלך המפגשים ובעקבותיהם. את דבריה אני משלבת לצד דבריי, כקו מלודי נוסף ביצירה, ההופך אותה לדואט, מרחיב ומעמיק את היכולת להתבונן בתהליכים ולהבין את משמעותם. קראתי במאמר של גילה סיני- מטפלת במוזיקה ותיקה שעוסקת בריפוי קולי- על תרגיל שעשתה. היא ביקשה מהמשתפים בקבוצה טיפולית לצייר את הקול שלהם בתחילת ובסיום המסע הטיפולי. החלטתי לעשות בהשראתה מ

סוף אפריל בחריש. עשר נשים, שונות אחת מהשנייה. צעירות, מבוגרות, דתיות, חילוניות, בעלות רקע מוזיקלי ונטולות כל רקע. אני פותחת את המפגש במין היכרות: כל אחת מתבקשת לומר את שמה, ולספר קצת מה היא שירה בשבילה. אני בוחרת לא לשאול על קושי, לא לבקש סיפורים אישיים, לא לרוץ מהר מידיי. הקבוצה קצרת מועד והימים קשים גם כך לכולם. במקום זה, אני בוחרת להתחיל בעבודה מוזיקלית ולתת לקירבה להיטוות מאליה, בקצב שלה. הנשים שמחות בשאלה הפתוחה. הן הן מדברות על שירה כעל בית, על עתיד, על תקווה. ועל תחוש

המלחמה השנייה עם איראן תפסה אותי בימים בהם הייתי עסוקה בשאלות פתוחות ובחיפוש מקום ודרך. האזעקה שפלשה אל שנת הבוקר ביום שבת גרמה ללב שלי לצנוח. שוב? וכמה זמן זה ייקח הפעם, וכמה אדוות של פגיעה יסומנו במרחב החברתי והקהילתי השביר גם כך בשנים האחרונות, ואיזה מחיר אשלם אני באופן אישי. חודש לפני שפרצה המלחמה הגשתי עבודת מחקר גדולה על הקשר בין פסיכואנליזה לבין יצירה מוזיקלית, הגשת העבודה הייתה יום חג עבורי, אבל מייד אחריה נפער בי חלל גדול, אחרי שנים של מוכוונות למחקר וליעדיו, לאן אקח