את השיר "מקום בתוכי" הכרתי כששרתי באנסמבל נשים בפרדס חנה. שרנו אז בעברית ובאנגלית שירי אהבה ושלום, יום אחד ערכנו הופעת רחוב במרכז המושבה, אנשים עברו ושאלו על מה המחאה שלנו, האם אנחנו בעד או נגד הרפורמה, בעד או נגד ביבי. ניסינו להסביר שאנחנו פשוט שרות כי טוב לשיר. וכי השירה מאפשרת לנו לשרוד בין המחאות והתנועות הטקטוניות של השנים הקשות האלה. בקבוצה היום עסקנו בשירה ובמקום בטוח. גישות רבות לטיפול בטראומה מדגישות את חשיבות הזיכרון החיובי, שנושא איתו דימוי עצמי חיובי, כמשאב חיוני,

לפרק זה אני מצרפת, לצד הדברים שכותבת אורטל, גם את כתיבתה של ענבר. אורטל וענבר משתתפות בשתי קבוצות שונות העוברות את אותה סדנה, אך חוויותיהן שונות זו מזו ומשקפות פנים מגוונות של התהליך הקבוצתי. אני מלאת תודה על נכונותן לשתף בעולמן הפנימי ובחוויותיהן האישיות, שיתוף המאפשר העמקה בהבנת התהליכים שהמוזיקה, השירה והקבוצה עשויות לאפשר. במדף הספרות המקצועית בביתי, לצד ספריהם של פרויד, ויניקוט, ביון, אוגדן, מיטשל וממשיכיהם בישראל, אסופות מאמרים בגישות דינמיות שונות, ולצד ספרות העוסקת בט

לפרק זה אני מצרפת קול נוסף, שילווה גם את הפרקים הבאים בבלוג: קולה של אורטל, שמשתתפת בסדנה ונענתה להזמנתי לשתף בחווייתה ולפרסם קטעים שכתבה במהלך המפגשים ובעקבותיהם. את דבריה אני משלבת לצד דבריי, כקו מלודי נוסף ביצירה, ההופך אותה לדואט, מרחיב ומעמיק את היכולת להתבונן בתהליכים ולהבין את משמעותם. קראתי במאמר של גילה סיני- מטפלת במוזיקה ותיקה שעוסקת בריפוי קולי- על תרגיל שעשתה. היא ביקשה מהמשתפים בקבוצה טיפולית לצייר את הקול שלהם בתחילת ובסיום המסע הטיפולי. החלטתי לעשות בהשראתה מ

סוף אפריל בחריש. עשר נשים, שונות אחת מהשנייה. צעירות, מבוגרות, דתיות, חילוניות, בעלות רקע מוזיקלי ונטולות כל רקע. אני פותחת את המפגש בסבב, כל אחת מתבקשת לומר מה היא שירה בשבילה. הן מדברות על בית, על עתיד, על תקווה. ועל תחושות כי כל זה חסום כרגע. אני כל כך מזדהה. אחר כך אני מסבירה. כדי לשיר, אני אומרת, אנחנו צריכות להפעיל שלשה איזורים בגוף. הראות ובית החזה, מיתרי הקול- שהם בכלל שרירים כמו שפתיים, וחלל הפנים שצריך להיות תיבת תהודה נקייה. כל האיזורים האלה, אני מסבירה, נחסמים בז

המלחמה השנייה עם איראן תפסה אותי בימים בהם הייתי עסוקה בשאלות פתוחות ובחיפוש מקום ודרך. האזעקה שפלשה אל שנת הבוקר ביום שבת גרמה ללב שלי לצנוח. שוב? וכמה זמן זה ייקח הפעם, וכמה אדוות של פגיעה יסומנו במרחב החברתי והקהילתי השביר גם כך בשנים האחרונות, ואיזה מחיר אשלם אני באופן אישי. חודש לפני שפרצה המלחמה הגשתי עבודת מחקר גדולה על הקשר בין פסיכואנליזה לבין יצירה מוזיקלית, הגשת העבודה הייתה יום חג עבורי, אבל מייד אחריה נפער בי חלל גדול, אחרי שנים של מוכוונות למחקר וליעדיו, לאן אקח