בפרק הקצר באופן מפתיע המוקדש לסיומי טיפול בספרו של ארווין יאלום "טיפול קבוצתי" (9 עמודים מתוך ספר בן 669 עמודים!) כותב יאלום: " הסיום צריך להיות ברור וממוקד.. ההתעמתות עם סיום הטיפול היא חוויה תחומה, התעמתות עם גבולות...אם הסיום מובן ומנוהל כהלכה, הוא עשוי להיות כוח חשוב בתהליך השינוי...". ואכן סיום המפגשים היה מונח כבר בראשיתם. תשעה מפגשים בלבד הוקצו למשתתפות על ידי מרכז חוסן. ידענו לאורך כל הדרך שהתהליך הקצר ייגמר חיש קל והתגובות לכך היו שונות מאחת לאחת. יש שהסוף המתקרב גרם

את המושג "ארוע מכונן" שמעתי בהרצאה של מי שהיה המדריך הראשון שלי בעבודתי כתרפיסטית במוזיקה, ד"ר מיקל בנד. ד"ר מיקל הסביר את המושג כמאורע הגורם לשינוי פרספקטיבה ולהתבוננות מחודשת על החיים. לטענתו, לאדם מבוגר יש בין 3-5 אירועים כאלה, הפרושים לאורך חייו, ודיון עליהם יכול לסייע בבניית מפת דרכים הנותנת כיוון ומשמעות לחיים. כשניסיתי לחשוב על אירועים מכוננים בחיי, כמעט כולם היו שירים- מולחנים, או כתובים. השיר של לאה גולדברג בלחן ובביצוע של אחינועם ניני "ניסיון" היה אחד כזה, המילים מצ

המוזיקה המערבית המודרנית בנויה ברובה על שני סולמות- מז'ורי ומינורי. רבים יזהו את הסולם המז'ורי כ"שמח" ואת הסולם המינורי כ "עצוב" זוהי כמובן חלוקה גולמית מאד, שלא ממצה את כל האפשרויות הטמונות במוזיקה ובהלחנה ובגוונים הרגשיים של ההרמוניות השונות. בעולם המערבי העתיק היו קיימות אפשרויות נוספות- "מודוסים" שהיוו בסיס לשירה הקדומה, ובעולם המזרחי מתקיימות עד היום אפשרויות כמו- "מקאמים" בצפון אפריקה, "ראגות" בהודו, ועוד. לכל "סולם" גוון משלו, אליו משוייכים רגשות, שעות יממה, עונות שנה,