לולי תורתך- עיון פסיכו-דתי בניגון


"לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי"

מספרים על הרב שלמה קרליבך שהיה מקורב מאד לאחד מראשי הישיבות החרדיות- רבי אהרון קוטלר. כשעזב רבי שלמה את הישיבה על מנת לשיר בפסטיבלים ברחבי העולם ולעסוק בקירוב לבבות- המשיך לבקש את קרבתו של ר' אהרון אולם הלה סרב לפגוש אותו בשל הנהגותיו שלא עלו בקנה אחד עם הנהגות הישיבה. אך שלמה לא ויתר. ולילה אחד, כך מספרים, נטל את הגיטרה ועלה על העץ שגדל סמוך לחלונו של רבי אהרון והחל פורט על המיתרים ושר את הלחן המיוחד שלו למילים מספר תהילים- "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי". רבי אהרן מששמע זאת פרץ בבכי ללא הפוגות וכל הלילה לא יכלו להרגיעו. ואף שלמה בכה על העץ כנגדו.

הניגון הייחודי שחיבר ר' שלמה למילים הללו, התפרסם בקהילות רבות והיה לחלק מהקאנון המוזיקלי לסעודה שלישית ולזמנים אחרים בהם מתבקשת שירת נשמה.

מה הוא סודו של הניגון, מה משמעות המילים ולאן מכוונת אותנו המנגינה? על מנת להרהר בכך נרחיב את ההתבוננות אל הפרק ממנו לקוחות המילים- מזמור קיט בתהילים

תורה ואויבים

מזמור קיט הוא המזמור הארוך ביותר בספר תהילים. הוא בנוי כשירה בת עשרים ושנים פרקים- כמספר אותיות הא"ב, כל פרק בנוי משמונה פסוקים המתחילים כולם באותה אות, ובשמונת הפסוקים- שמונה כינויים שונים לתורה: אמונה, אמרה, דבר, דרך, חק, מצווה, משפט, עדות, פיקודים, וכמובן- תורה.

היחס לתורה העומד במרכזו של המזמור מובלט על ידי היחס לרוע המיוצג על ידי אויבים. בעוד הרוע הוא מאיים וממית, התורה היא משמחת, מחייה ואהובה.

הכינויים השונים מזכירים לנו עד כמה עשיר ורב פנים הוא מושג התורה. כל כינוי מייצג היבטים אחרים בה, ומעורר בנו תחושות שונות. חוק מעורר תחושה של יובש וריחוק בעוד מצווה מעוררת תחושות של קדושה ורוממות. ודרך מעוררת תחושה רומנטית של מסע, בעוד משפט מעורר פחד ויראה. המונחים השונים גוזרים יישום שונה מצד האדם. אם התורה היא חוק, עלינו לקיים אותה. אם היא דרך- עלינו לפסוע בה. אם התורה היא עדות, עלינו להקשיב ולזכור. ואם התורה היא-תורה, אם היא כוללת את כל השמות בהם נקראה, מה עלינו לעשות בה אז?

שעשועים

חמש פעמים במזמור קיט מוזכר השורש שעשוע, ובארבע מתוכם- בהקשר לכינוי התורה כתורה דווקא. "טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם, אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי...יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה, כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי ..... לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי, אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי ... תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה', וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי "

נראה שאם נכונים דברינו שמונח התורה הוא סכום כל כינוייה השונים, אזי נראה כי סכום הדרכים ליישם אותה הוא השעשוע. כיצד ניתן להבין זאת?

ישנן דרכים רבות לפרש את המילה שעשוע, אחת מהן היא כנגזרת מהשורש ש.ו.ע שמשמעותו היא פנייה אל. לשעות אל הדבר. אולם שגור יותר על שפתינו השימוש במילה שעשוע כמשחק. הפסוק יתפרש לפי זה- אם לא הייתי משחק בתורה, הייתי אובד בתחושות עוני איומות.

התפתחות היכולת למשחק ושעשוע ריתקה מספר מהתאורטיקנים הפסיכואנליטים בסוף המאה העשרים, ובינהם הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. מחקריו הובילו אותו לפתח תאוריה נרחבת על התפתחות הנפש האנושית, שבמרכזה המרחב המשחקי המייצג תחום ביניים שבין מציאות לדמיון, ומאפשר יצירתיות המהווה תשתית לחיי נפש בריאים.

מרחב זה נוצר לפי ויניקוט בשבועות הראשונים לחיי התינוק ומהווה מקום לחקור בו את הפנטזיה ואת המציאות ואת נקודות החיבור והפערים בינהן. בראשית חייו סובר התינוק באופן לא מודע כי העולם כולו הוא בריאתו האישית ונענה לכל גחמותיו, בעוד בהמשך ההתפתחות התקינה מבין התינוק כי קיים פער בין הפנטזיה לבין המציאות האוביקטיבית. על מנת לעבד את הרעיון הזה, התינוק משחק.

כך למשל ילדים קטנים שמשחקים באבא ובאמא יודעים שהם אינם הורים באמת, אולם יחד עם זאת הם שקועים במשחק הבנוי על דימויים פנימיים. המקום המתעתע שבין המציאויות הפנימית והחיצונית, הוא המקום בו שומר האדם על גמישות ועל יצירתיות, והוא המפתח לחיי נפש שבמרכזם צמיחה בלתי פוסקת.

להשתעשע בתורה יכול להתפרש לפי זה- לעסוק בה מתוך אינטראקציה משחקית. מבלי להדרש לשאלה האם הדברים הכתובים בה הנם מציאות או דמיון. לקחת את התורה ברצינות נפשית גמורה, ויחד עם זאת בהומור אוהב.

קריסה אל אחד מהקצוות יכול לגרום לעיסוק בתורה להיות מדולדל. התייחסות לכל הצווים והפקודות כאל דמיונות הניתנים למתיחה ולשינוי, יגרום לזילות וליחס מרוחק בין התורה לבין לומדה. התייחסות למדרשים ולוורטים כאל אמת יחידה יגרום לקנאות ולחרדות ביחס לדברי אלוהים.

ניגון ושירה

הניגון של הרב קרליבך הוא מעגלי, סופו נעוץ בראשיתו. הסיפור בו פתחנו המתאר את בכיו של ר' אהרון קוטלר מתיישב עם הלחן המדגיש את הסייפא של הפסוק- אז אבדתי בעניי. כניגונים חסידיים רבים, מעבירה המנגינה את תחושת העצבות הקיומית של האדם המאמין, כאשר התורה והקשר לאלוהים הינם המזור היחידי האפשרי.

כששרים את הניגון ניתן לנסות להשתעשע בו, לשחק במילה המשעשעת- שעשוע, על רקע הניגון להעלות אותה בתרצה ובקווינטה, לסלסל אותה מזרחית או לחזור עליה שוב ושוב. להעלות את השעשוע כפרח העולה מתוך המעגלים הספירליים של המנגינה ושל החיים, ומעניק טעם לכל.


Featured Posts
בקרוב יהיו כאן פוסטים ששווה לחכות להם!
שווה להמשיך ולעקוב...
Recent Posts