טיפול רגשי בגיל הרך

הבת שלי בת ארבע, רופאת המשפחה המליצה על טיפול רגשי. האם זה מתאים בגיל כל כך צעיר?

מאז שנולד לבן השלוש שלנו אח צעיר, הוא חווה פרצי זעם. האם אפשר לעזור לו?

בת החמש לא מוכנה להפרד מאיתנו, היא בוכה בגן וגם לפני השינה. מה אפשר לעשות?

ילדים צעירים מאד הם פתוחים ורגישים, ומספרים לנו על קשייהם בעזרת התנהגותם. אולם פעמים רבות קשה לנו להבין את הצורך המובלע בתוך ההתנהגות.

בגיל הרך, הם עדיין בונים את אישיותם בהתאם לקשר הייחודי עם המטפלים המרכזיים שלהם- ההורים.

שתי הנחות יסוד אלה עומדות בבסיס שיטת הטיפול הדיאדית- טיפול בילדים בגיל הרך בשיתוף הוריהם, כאשר ה"מטופל" הוא האינטראקציה הדיאדית.

למעשה, מוזמן הילד לטיפול ביחד עם כל אחד מהוריו- לסירוגין, כאשר המטפל הרגשי מתבונן במשחק המשותף שלהם, מסייע לפענח את המסרים הסמויים והגלויים, ותומך בצמיחה חיובית של הקשר. אחת לשלשה שבועות מוזמנים ההורים להדרכה בה משוחחים על הדברים שארעו בטיפול.

בטיפול דיאדי בעזרת אומנות או מוזיקה, האפקט חזק עוד יותר- ההורה וילדו מוזמנים לשחק ביחד משחק אומנותי, שהתוצר שלו יכול להוות כלי נוסף להבנת הרגשות הסמויים ולטיפול בהם.

בנוסף, המוזיקה והאומנות הנם כלים טבעיים עבור הילדים. הם מתבטאים בקלות בעזרת צבע וקול, ומלמדים גם את הוריהם

הורים מביאים איתם להורות מערכת של ציפיות המושפעות מחוויתם כילדים. לפעמים מתמקד הטיפול בפרידה מאקסיומות שגויות וקבלה של מערכת רגשות חדשה המושפעת מהמאפיינים היחודיים של ההורות העכשווית.

בטיפול הדיאדי, סוכני השינוי העיקריים הנם ההורים. כמטפלת רגשית- אני מאמינה בהורים ובכוחותיהם ובייחודיות של הקשר שלהם עם ילדם. הילד המטופל נשאר בסביבת הוריו הטבעית ועובר שינוי מיטיב ביחד איתם. החוויה המשותפת היא לפעמים בלתי נשכחת.

מה קורה בטיפול הדיאדי? להלן שני תיאורי מקרה קצרים שיכולים לסייע ולהבין. השמות והתכנים שונו ועובדו על מנת לשמור על פרטיות המטופלים

*מיה בת החמש פחדה מהחושך. היא סרבה להכנס לחדרים חשוכים בתוך הבית, סרבה לכיבוי אורות בערב והתנהגותה החל מרדת החשכה אופיינה בהצמדות להוריה ובבכיינות. הוריה של מיה היו אובדי עצות. בפגישת ההורים סיפר האבא שכילד פחד גם הוא מהחושך, אולם הייתה לו סיבה טובה- אביו שלו היה איש קבע והשתתף בפעולות צבאיות ליליות. את לילותיו בילה אביה של מיה במיטתם של הוריו, לצד אימו, כאשר הוא מנסה להתמודד עם החרדה של האם ושלו. "אבל למיה אין בעיות כאלה" אמר האב, "והיא בכלל לא יודעת את כל הדברים שעברו עליי בילדותי". בטיפול הדיאדי שיחקה מיה בבובות. הבובה שייצגה את האם בישלה במטבח בעוד הבובה שייצגה את האב "נפלה לבור עמוק עמוק ולא חזרה". מסתבר שחרדות הילדות של האב שלא עובדו שבו והתחיו ברגשותיה של הילדה החכמה והרגישה. האב הונחה לשחק עם הבובה האבא, להשיב אותה מהבור העמוק, לחבק את הבובה האם וגם לדגדג את מיה, שתצחק. הוא סיפר לביתו על סבה הגיבור ועל הפחדים שחווה בילדותו. אט אט פחדו פחדיה של מיה ודעכו.

*רוני בן הארבע היה אח תאום, בניגוד לאחיו החברותי והנוח, רוני נטה להתקפי זעם קשים. הוריו חששו מהתפרצויותיו, והקפידו לא לעורר אותן, אולם אילו רק הלכו וגברו. בטיפול סרב רוני לשחק עם הוריו, הוא רצה את כל המשחקים לעצמו ותמיד רצה לנצח. ההורים הונחו "לא לעשות עניין" מסרובו של רוני לשחק איתם, ובטח שלא להעלב, אלא למצוא דרכים חלופיות להנות יחד. יחד עם רוני נבנתה דמותה של "מפלצת הזעם", רוני וההורים למדו לזהות אותה כשהיא רק מגיעה, ולגרש אותה בעזרת דיגדוגים, משחקי פלסטלינה או קפיצה בטרמפולינה (את הרעיונות העלה רוני בעצמו). בהדרגה פחתו התקפי הזעם ורוני התפנה להראות למשפחה את כשרונו- הוא היה "נינג'ה" נהדר והצטיין במשחקי ספורט.

הטיפול הדיאדי לוקח בחשבון את עולמם הרגשי של ההורים ושל הילד, והטיפול נבנה בהתאם למערכת האמונות ליכולות ולחלומות של המשפחה. הטיפול הוא קצר מועד ונמשך בדרך כלל בין 15-18 פגישות

מוזמנים להתקשר ולהתייעץ בכל נושא!