מפגש חמישי- יוצרות שירה
- 23 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 31 במאי

מקובל לחשוב על יצירת שיר כעל תהליך מורכב הכולל כתיבה, הלחנה, ועיבוד. ואכן על מנת להגיע לתוצר מוקלט או מוצג, יש לעבור שלבים רבים של השקעה נפשית וגם כספית.
אולם כאשר המטרה איננה תוצר אלא עצם היצירה, ניתן לפסוע בדרך האילתור החופשי. אילתור בשלביו הראשונים נוצר על בסיס ריתמי או הרמוני, ובהמשך, כשצוברים תעוזה, הוא נטול כל בסיס, יוצא ממעמקי הלב ונוסק אל המציאות החיה.
במפגש החמישי של הקבוצה שלנו הלחנו שיר. התהליך התגלה כמשחרר בקבוצה אחת, וכמציף קונפליקט בקבוצה השנייה. ראשיתו של המפגש היה בתרגילי שיחרור בעמידה, לצלילי מוזיקה שקטה הנענו את הכתפיים והזרועות, את המותניים והאגן, את הרגלים, תרגלנו קאטה מתוך אומנות הצ'י קונג אותה אני לומדת לאחרונה בפרדס חנה. הסתובבנו בחדר והשמענו צלילים נמוכים על בסיס הסולמות של המוזיקה המוקלטת. תרגלנו שירה בקולות
ואז בישיבה במעגל הצעתי שנחבר שיר קבוצתי. והזכרתי שקבוצה היא כמו אדם אחד בעל פנים שונות כפי שטען פוקס, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי יהודי־גרמני, ממייסדי האנליזה הקבוצתית: "היחיד איננו ישות מבודדת אלא נקודת צומת בתוך רשת… כל יחיד הוא ביטוי של הקבוצה"
ואז ביקשתי מכל אחת לחשוב מה הייתה רוצה לבקש בשיר עבור עצמה, ומתוך כך עבור כולן.
וכך התחלנו: אני ניגנתי הרמוניה מז'ורית- אקורד C ואחריו F במקצב 4/4 פשוט, ושרתי למי שישבה מימיני את המילים "אני רוצה.." והיא השלימה את מילותיה בתוך ההרמוניה,ושרה "להיות בריאה", וכולן מייד קלטו את הקטע, והתחילו להוסיף משלהן, חלק הוסיפו מעט מילים, וחלק התפייטו להן וסילסלו במעוולים מורכבים- "אני רוצה שהבן שלי ישתחרר מהצבא ויסע לתאילנד עם החברה", "אני רוצה להרגיש שהקדוש ברוך הוא נושא אותי בזרועותיו כמו מלכה", והמשכנו להמהם את הרצון והתקווה, וגם סתם לשחק עם מילים שחברות אמרו ולהפוך אותן לפזמון חוזר ואז לבסיס לאילתור נוסף.
ושוב התפצלו הקבוצות, וכל אחת הגיבה באופן שונה
בקבוצה אחת- עשר דקות שרנו ככה. לא היה אפשר וגם לא היה כל צורך לסיים את האילתור. התייחסנו לרות המואביה, גיבורת תרבות של חג השבועות, ולכך שהיא וודאי לא האמינה- כשיצאה בודדה ממואב בעקבות חמותה- שהיא תהיה סבתא של מלך. ושרנו "היא לא ידעה" והוספנו את הדברים הרבים כל כך שאנחנו לא יודעות.
על החוויה כתבה ענבר:
... כך יצא, שהלחנו וכתבנו לנו שיר כל הקבוצה ביחד, על מה אנחנו רוצות להיות. בתחילת הסבב היה לי רעיון ברור ומוחשי, אבל עם כל אחת ששרה וסיפרה, נסחפתי ונכנסתי אל תוך האוירה... וכך כולנו שרות וחוזרות אחרי כל אחת, עד שהגיע תורי והבנתי, ששכחתי מה רציתי להגיד. וניסיתי לחשוב ככה מהר, ולא עלה לי כלום. אז זה מה ששרתי, שפשוט שכחתי. ויפעת לקחה את השיכחה שלי ועשתה ממנה שיר ש ם ונושא חדש, ששרנו ושרנו אותו דקות ארוכות, וכולן הביאו עצמן בתוך הנושא החדש הזה, ובסוף היא אף קישרה את זה בתוך השיר לשבועות. זה היה מדהים!
...בהתחלה עוד ניסיתי להזכר מה רציתי להגיד בהתחלה, ואז הבנתי שזה הדבר הכי גדול שיכלתי להגיד, והכי גדול שיכל לקרות לנו באלתור הזה- ההבנה שכלום הוא לא באמת ממני, שההרפיה והשחרור מרעיונות וממחשבות הם אלה שמאפשרים ויכולים ליצור שירים שלמים שכל אחת יכולה להתחבר אליהם, ובחיים האמיתיים הם מאפשרים עוד הרבה יותר דברים... ובשבילי זה שיעור הכי גדול- לשחרר שליטה, להאמין שיש על מי להשען, ושיצא מזה הכי הכי טוב שיש...
הדברים שכתבה ענבר על היכולת לאבד שליטה, לאלתר, המשיכו להדהד עד לסוף המפגש, והתניעו את השירה באנרגיה של התחדשות.
אבל בקבוצה השנייה עלה קושי עקרוני ועמוק, והיינו צריכות לעצור כדי להתבונן בו.
הקושי צף כבר בתחילת המפגש כשראינו את כמות הנשים הקטנה שנכחה. לכל הנעדרות הייתה סיבה מוצדקת והגיונית לא להגיע, ובכל זאת- הייתה תחושה שמשהו מתרחש בקבוצה הזו, רוחש אל פני השטח דרך ביטוי בפעולה.
אחת החברות העלתה את הנושא. ועלו השערות והתגלגל הדיון ולבסוף נוצרה תובנה שנוגעת בעמקי המפגש הקבוצתי:
הציפייה שהקבוצה תעסוק בכוחות, וההפתעה של חלק מהנשים נוכח נתינת המקום לקשיים, שנחוו על ידן כמדבקים וכמחלישים.
הקושי הזה הציב אותי בקונפליקט מוכר, העומד בליבו של מקצוע התרפיה במוזיקה בגישה הפסיכודינמית. הגישה הדינמית שמה במרכז את מערכות היחסים, ואת הקבוצה כמאפשרת לשחזר יחסים ראשוניים, על הכאב שבהם, ולהביא להחלמה. הגישה המוזיקלית שמה במרכז את המוזיקה ואת כוחה לבנות הגנות טובות, רכות, אל מול המציאות המטלטלת. החיבור בינהן הוא דרכי המקצועית, והוא לא כל כך פשוט.
שאלתי את עצמי (בפעם האלף) מה הוא הגורם המרפא בקבוצת תרפיה במוזיקה, האם מערכות היחסים, או המוזיקה עצמה, והאם ניתן לשלב בין הגישות.
ומדוע עלה הנושא דווקא בפגישה המוקדשת להלחנה קבוצתית, האם האימפרוביזציה המשותפת בה כל אחת משמיעה את קולה האישי בתוך המעגל הכולל, היא שהנכיחה את הפצע?
לבסוף נתנו מקום לדיון על תופעת ההדבקה הרגשית ועל אפשרות להעניק אמפתיה ללא הזדהות מיותרת, והבטחנו זו לזו להיות ערות לנושא, רגישות ופקוחות עין. ובהמשך שרנו ורקדנו עם אחת החברות, תמכנו כך בקושי שהיא העלתה, ושמחנו כשאמרה שהמעגל בו עטפנו אותה היה מיטיב. אולם כששאלתי את החברות האחרות איך היה להן, אני לא בטוחה שקיבלתי תשובה כנה. האם נהגתי נכון כשאפשרתי את התהליך עם אותה האישה? או שנכון יותר היה לעצור את התהליך הטיפולי- מוזיקלי עד לבירור יותר עמוק של הקונפליקטים? אדע ככל הנראה את התשובה רק בפגישה הבאה, כשנשוב ונעבד את מה שהתרחש.

ובהמשך, בשתי הקבוצות, שרנו לנו את כל השירים שהצטברו בקלסר. בלי לדבר.
שרנו את "היי שקטה" ו"שיר ללא שם" ו"רק מילה טובה" ו"מישהו שומע אותי" ו"שר ליבי" ו"מקום בתוכי", וסיימנו בשירו של עידן רייכל "להאמין".
שרנו בעיניים עצומות, בתפילה אישית וכללית, כל אחת ממקומה.





























מעניין מאד!