מפגש תשיעי ואחרון
- 28 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 29 ביוני
בפרק הקצר באופן מפתיע המוקדש לסיומי טיפול בספרו של ארווין יאלום "טיפול קבוצתי" (9 עמודים מתוך ספר בן 669 עמודים!) כותב יאלום: " הסיום צריך להיות ברור וממוקד.. ההתעמתות עם סיום הטיפול היא חוויה תחומה, התעמתות עם גבולות...אם הסיום מובן ומנוהל כהלכה, הוא עשוי להיות כוח חשוב בתהליך השינוי...". ואכן סיום המפגשים היה מונח כבר בראשיתם. תשעה מפגשים בלבד הוקצו למשתתפות על ידי מרכז חוסן. ידענו לאורך כל הדרך שהתהליך הקצר ייגמר חיש קל והתגובות לכך היו שונות מאחת לאחת. יש שהסוף המתקרב גרם להן להתרגשות ולמיצוי אינטנסיבי של הפגישות, ויש שהפרידה הביאה איתה היחלשות ועצב. התחושות בוטאו בפעולה במגוון דרכים. בתוך המעגל הקבוצתי הוכלו התחושות השונות, קיבלו שם, וקיבלו מקום.
ואני? סופים ופרידות תמיד מעלים בי תחושה של דחיפות. אני רוצה להספיק עוד דבר אחרון, ללמד, ליצור, לאפשר, רק עוד דבר קטן אחד. משהו מדוייק לקבוצה, לצרכיה, לעבודה שהיא עשתה. אני פותחת ושואלת באדיבות רחבת לב- האם יש תרגיל מסויים שהיו רוצות לפתוח איתו היום, משהו שהיו רוצות לחזק, והשאלה פותחת שיח של העלאת זכרונות- אולי הריקוד ההוא עם השיר מהסונו, אולי הסריקות גוף, אולי המסאג' העצמי, חיבוק הפרפר..? אבל אני פתאום נזכרת שלא לימדתי בכלל את תרגיל ג'יקובסון, הטוב גם להרפיה במצבי מתח וגם כהכנה גופנית לשירה. ואם כבר ג'יקובסון, אז מה עם תרגיל ההתקרקעות של חמשת החושים, גם את זה לא לימדתי, ידע כל כל שימושי אני לא יכולה להשאיר אצלי, אז אני מתנצלת ומלמדת, ומסבירה, וממליצה- נסו את זה בבית, וצוחקת על עצמי- שאלתי אתכן מה תרצו, ובסוף הבאתי את מה שנראה לי הכי שימושי. זו העמדה הזו של מנחה ששונה מאד מהעמדה הטיפולית, אני חושבת לעצמי. מעניין. ואנחנו עוברות לתרגילי פיתוח קול, אני משקפת לנשים עד כמה השתפר המנעד של הקבוצה בזכות התירגול השבועי, וממליצה שוב- תמשיכו לתרגל בבית!
ואחר כך מגיע זמן הסיכומים. ובקבוצה האחת, שעבדה ברצף, אנחנו רצות לשם, אבל בקבוצה השנייה, זו שהיו בה העדרויות מרובות- פיזיות אבל גם רגשיות- אני מציעה לשיר את שירו של רביב דרוקר "רסיסים".
אז אנחנו שרות את המילים, מצליחות למחוא כף בטיימינג הנכון אחרי המילה "רסיסים" ולפני " כמה זכרונות נמסים", ומדברות על הצורך ברצף, וכמה שזה קשה, כמה שהמציאות הישראלית גורמת לנו לחוש לפעמים רסוסות, מפורקות, וכמה תקווה יש במוזיקה הפופולרית, שבנויה על ציר זמן, על מהלכים- מלודים והרמונים- ולא מרשה לצליל להתפרק או להיות לבד. אני מספרת לנשים שבמוזיקה האומנותית המודרנית הדברים שונים, וניתן למצוא ייצוגים רבים לתחושת הקיטוע, בדומה לאומנות חזותית מודרנית. אבל אנחנו, נשארות בשדה המוגן של הרוק והפופ, שעוטפים אותנו תרבותית ובונים הגנות מפני רעידות האדמה של החיים.
אני מסבירה בקצרה על מוזיקת הראפ ועל שורשיה כמוזיקת מחאה עממית, ואחנו מחברות יחד יצירת ראפ פשוטה: יוצרות מקצב במחיאות הכפיים, הפזמון הוא הקטע ללא מילים בשיר "רסיסים", התוכן מורכב מרסיסי משפטים שכותבות הנשים, כל אחת מוסיפה את המילים שלה העוסקות במשאלה ובחיפוש אחר רצף. יצא מקסים! הצלחנו להרכיב שיר מכל הקטיעות, אני אומרת, ויש איזו תחושת הקלה.
ואז - בשתי הקבוצות- אני מניחה במעגל כרטיסיות ועליהן משפטים מתוך שירים ששרנו, וכל אחת בוחרת כרטיסיה, ומסבירה למה בחרה במילים הללו. ואנחנו שרות לנו את כל השירון- היי שקטה, מילה טובה, שיר ללא שם, התשמע קולי, מישהו שומע אותי, שר ליבי בקול, על הר גבוה, מקום בתוכי, אנחנו נזכרות בשירים נוספים שהביאו הנשים עצמן ושהיו נוכחים בפגישות שלנו, מסיימות בשירו של עידן רייכל "להאמין" אבל משנות את המילים: "כל מה שהיה פה ישתנה מעכשיו".
על מפגש הסיום כתבה ענבר:
שירים אמנם נגמרים, אבל המוזיקה לעולם לא נגמרת. גם המיתר ממשיך להדהד, האויר ממשיך לחלוף בתוך החליל, וכל סיר, כדור או בד יכול להיות באוזנינו מנגינה. קשה עלי מאוד הפרידה, ואני נאלצת לשמור בתוכי את כל הטוב ולראות איך אני משחזרת את העוצמות והחוויות ככלים בחיים שלי, לצמיחה ולהתפתחות. תודה!!!
מה יש לי להוסיף על ענבר, הקבוצות האלה תחסרנה לי. נורא. "יש ימים ללא סוף וסופים מלאי ים" שרנו את מילותיו של דוד פרץ בשיר "מקום בתוכי". אני חשה מלאה בים. מחכה כבר לקבוצה הבאה שעתידה להפתח בחודש יולי.
תגובות