מפגש שישי- תהודה

כל היום מייללות האזעקות בצפון הארץ. מטחים מלבנון מגיעים עד לקריות. המתח מורגש גם בחריש השקטה. כל צליל, כל נפץ- מקפיץ אותנו. קשה להניח בצד את הטלפונים, קשה להתרכז. איזה שנים קשות. כמה אנחנו זקוקות למפגש הזה, לתנועה ולקצב ולצליל.

אנחנו נעמדות במעגל ומשחררות את אברי הגוף, מניעות ומקפיצות, ותוך כדי זה, אני מבקשת מכל אחת לספר לנו מה הייתה רוצה לקבל היום מהקבוצה ומהמוזיקה, ומה יש ביכולתה לתת.

ועולות תשובות כנות, על כוח, שירה, שמחה, הקשבה, חיבור ועוד.

ואז אני אומרת שהיום נעסוק בגוף כתיבת תהודה לקולות הרוחשים מבפנים, ולצלילים המקישים מבחוץ, ובעצמנו כגופים המהדהדים את סביבתנו, נותנים ומקבלים רטט וקול. ההתרעות, האזעקות, הפיצוצים, אני מסבירה, פגשו קולות דומים בתוכנו, והדהדו אותם. בואו ננסה למצוא ולייצר קולות הפוכים, של רצף ושל המשכיות. אני מזמינה את הנשים להקשיב לפעימות הלב בעזרת אצבע המונחת על עורק בשורש כף היד. זה מוזר להקשיב כך בעזרת האצבע, ואנחנו מצליחות. נושמות בקצב הלב: ארבע פעימות לב להכנסת אוויר, שמונה פעימות לב להוצאת אוויר. ההסתנכרנות עם הלב פועלת את פעולתה, רוגע נמסך בגוף המתוח.

אנחנו מקישות על הגוף באגרופים ובכפות ידיים פתוחות. ובודקות את התגובות הקוליות. מקישות על הרגלים, על הבטן, על עצמות הבריח, מקשיבות. יוצרות משפטי קצב קטנים. כל אחת מתופפת את קצב הגוף שלה, והאחרות מחקות. אחר כך אנחנו יוצרות רכבת- מצטרפות זו לזו, מוסיפות קולות גרוניים, מחלישות, מגבירות, משחקות. אני משמיעה מוזיקה שמחה, אנחנו רוקדות עם תוף, מי שהתוף בידה- היא הקובעת את התנועות. כיף לנו ואנחנו מתיישבות לכתוב את התחושות.

בקבוצה השנייה בה נפער סדק, אנחנו עוצרות לשיחה ארוכה. שואלות על מטרת המפגש הקבוצתי- מוזיקלי, על התחושות, על הציפיות אל מול המציאות. כולן משתפות, מגיבות זו לזו, כפי שהגיבו בתיפוף על הגוף. האם נדמה לי, או שהשיחה מצליחה להפשיר מעט מהכאב שנקרש כאן בשבוע שעבר?

אני מדברת קצת על המורכבות בטיפול בו שני גורמים תרפויטים- המוזיקה, והקבוצה. וכל אחד מהגורמים יכול להיטיב וגם להחריב. על מטרת הקבוצה שאיננה להגיע לתוצאה על ידי ציות למנחה, אלא להניע תהליך אותנטי שהוא קבוצתי וגם אישי. הרבה דברים יש לי לומר, וגם לנשים יש המון. ולבסוף, בשתי הקבוצות, הן מבקשות לשיר.

את השיר של עדי אלבחר שמעתי במקרה לפני כמה שבועות, אבל בלילה לפני הסדנה התעוררתי כשקטע הקישור שלו, זה שאין בו מילים, מתנגן בראשי. לקח לי זמן להבין מהיכן הקטע המוזיקלי היפה הזה, וכשנזכרתי- החלטתי ללמד אותו בקבוצה.

השיר מתחיל במילים המנחמות "מה לך נרדמת, קומי, יש בך את כל הסודות" וממשיך בפזמון : "עוד תעלי על הר גבוה, גשמי ברכה ישטפו את פניך הטובות, ויתנו מרגוע לליבך, שלא ידע מכאוב"

אני מלמדת את השיר והוא שוטף את כולן כמו גשמי ברכה. בקבוצה אחת קמות לרקוד, בשנייה שרות יחד, מישהי מספרת משהו אישי על האופן בו השיר פגש אותה, כולן מתגייסות לעטוף אותה במפגש עם השיר.

כמה שעות אחרי המפגש, שולחת לנו אחת החברות עיצוב שעשתה בעזרת AI למילות השיר. אני מביאה אותו כאן. בתקווה שלא נדע מכאוב

לקריאת פרקים נוספים בבלוג